News From Inner Space

A personal blog about art, travel and the human condition.

ולטר בנימין - אניגמה במספר חלקים - חלק א׳

09 October 2020

חלק א׳ - ביוגרפיה: 1892 עד 1926 - השנים הבונות והמתסכלות

״לא חסרו לי הזדמנויות לכתוב באיכות ירודה, חסר לי האומץ אכן לכתוב בצורה כזו״ (ולטר בנימין)

ולטר בנימין נולד ב 1892, בן בכור משלושה ילדים במשפחה יהודית אמידה ומתבוללת בברלין. עוד בתיכון התחיל לפרסם מאמרים במסגרת תנועת הנוער על נושאי חינוך ותרבות, השתתף בכנסים רעיוניים של התנועה בראשות המחנך הגרמני Wyneken, והיה פעיל בה גם בזמן שלמד באוניברסיטה עד שהתנתק ממנה לאחר קריאתו הפטריוטית של Wyneken לגיוס הצעירים למלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1912 הוא התחיל ללמוד בלשנות ופילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג’ שבין הסטודנטים הבולטים שלה באותה התקופה נמנה הפילוסוף מרטין היידגר שיהפך עם הצלחתו למושא קנאה ובקורת מאת בנימין.

בעת ההיא לכל מתבגר יהודי בגרמניה היו שלוש אפשרויות בחירה באשר להזדהותו כיהודי: להתבולל בחברה הגרמנית, לקיים אורח חיים יהודי אורתודוכסי/מסורתי ולחזור למקורות, או להצטרף לתנועה ציונית בשאיפה להגר לארץ ישראל. ולטר בנימין בחר באפשרות הראשונה. ההזדהות החזקה ביותר שלו היתה עם התרבות הגרמנית וההיסטוריה הרעיונית שלה. רב חבריו היו אכן יהודים מרקע דומה לשלו שחלקם הפכו לציונים, אך הוא לא הזדהה עם הציונות כתנועה רעיונית ולא הזדהה עם התרבות היהודית ומנהגיה. מן הבחינה הפוליטית הוא נטה לשמאל, ואימץ גישה אנטי קפילסטית ובמידה לא מבוטלת של אירוניה המשיך לשמור על אורח חיים בורגאני. אל אף נטייתו המאוחרת למרקסיזם הוא נמנע כל שנותיו מלהיות חבר המפלגה הקומוניסטית או מזוהה עימה.

ב 1917 הוא נשא לאישה את דורה קלנר היהודייה, ששנים שמשה עזר כנגדו בארגון החיים המעשיים, בגידול בנם המשותף כמעט לבדה, בתמיכה אינטקטואלית, וגם אחרי שעזב את הבית ושנים אחר כך גם אחרי גירושיהם המכוערים היא עדיין המשיכה לתמוך בו נפשית אינלקטואלית וכלכלית.

בברלין, עוד בזמן הלימודים הוא התחכך בשוליים של מעגלי בוהמת רובע Schwabing שהכילו גרעינים של המודרניות הגרמנית, ואת מי שיהיו הציירים האקספרסיוניסטים והמשוררים החדשים לבוא. לאורך כל חייו היתה לו נטייה ויכולת חברתית לקשור קשרים ולהיות בקשר עם אנשי חלוץ (אוואנגרד) בתחומי תרבות, מדיה חדשה וספרות, ולטוות קשרים אינטלקטואלים.

באוניברסיטה הוא פגש והתיידד עם גרשם שולם שהפך לאחד הקטבים היציבים והחשובים בחייו, אל אף המחלוקת הרעיונית שחצתה ביניהם בדבר הציונות והמרקסיזם. היתה ביניהם חברות אינטלקטואלית אמיצה וסוערת המתועדת בחליפת מכתבים עניפה שהמשיכה גם לאחר שגרשם היגר לארץ ישראל והפך לאחד האינטלקטואלים החשובים בה ומחשובי חוקרי הקבלה בעולם. גרשם היה גם הממונה והמוציא לפועל של צוואתו הספרותית של בנימין ואחד המנועים העיקריים לחשיפתו בעולם לאחר מותו.

עם פרוץ המלחמה ב1914 הוא הצליח להתחמק מחובת הגיוס במשך מספר שנים ואחרי נישואיו לדורה ב 1917 הוא עקר עימה לשוויץ שם החל עבודת דוקטורט באוניברסיטת ברן בנושא ״הדרמה הגרמנית המוקדמת״. כל אותו זמן הוא חי על חשבון הוריו וגם שכבר סיים והוסמך ב1919 הוא לא מיהר להודיע להם על כך על מנת להמשיך להנות מן הקצבה שהם נתנו לו. היחסים עם ההורים והמשפחה היוו חלק טעון בביוגרפיה של בנימין שמעולם לא הצליח לכלכל את עצמו בכוחות עצמו. לאורך כל שנות העשרים הוא ודורה גרו חלק מן הזמן בוילה של הוריו בברלין וחוו מתחים בלתי פוסקים מול הוריו ובינם לבין עצמם.

מזמן חזרתו לגרמניה ב 1919 ועד ל 1926 בנימין ניסה למצוא תקן הוראה באחת האוניברסיטאות בגרמניה ללא הצלחה. הוא נדד בין ברלין למינכן לפרייבורג להיידלברג ולפרנקפורט וניסה לקשור שם קשרים שיאפשרו לו להגיש עבודת הביליטציה המבוססת על הדוקטורט שלו. לבסוף הוא הגיש עבודה כזו באוניברסיטת פרנקפורט ב 1926, אולם היא נדחתה על ידי המנחים בטענה שלא היתה קריאה ומובנת. דחייה זו שמה את הגולל על מאמציו למצוא עבודה כמרצה ואיש סגל, וכיום נחשבת לאחד הכתמים המבישים בעברה של הפקולטה למדעי הרוח באותה האוניברסיטה.

כל אותו זמן, במקביל לחיפוש תקן אקדמי הוא המשיך לקרוא, להתענין, לקיים קשרים אינטלקטואלים ובעיקר לכתוב. למעשה אפשר להגיד שולטר מעולם לא הפסיק לכתוב, קרוב לוודאי שעטו מעולם לא נחה ליותר ממספר שעות ומגוון הנושאים שהוא עסק בהם היה עצום ומגוון: מביקורת פילוסופית היסטורית, תורת הבקורת, בלשנות, לכתיבה ספרותית בקורתית על גתה ודוסטייבסקי וקפקא, לתרגום שירים של בודלר, אבל בגיל שלושים, ב 1922 היו מאחוריו רק שלושה פרסומים במקומות זניחים והוא נסמך על אשתו והוריו. את ההזדמנות הראשונה שלו הוא קיבל רק ב 1923. Von Hoffmanstahl, אחת הדמויות הבולטות בעולם הספרות הגרמנית, , שערך כתב עת ספרותי יוקרתי הסכים לפרסם בו את המאמר של בנימין על ספרו של גיתה “Elective Affinities״.

לולטר בנימין היה מח פורה בצורה בלתי רגילה וצורך לחדש בכל דבר שנגע בו כאילו אף אחד עוד לא עשה זאת לפניו. מצד אחד הליך הכתיבה עצמו הצריך פרטיות רבה ומן הצד השני היו לו צורך ויכולת להחשף למגוון אדיר של חוויות מקומות ואנשים. בשנות השלושים שלו כבר היה אב לילד, אך לא התגורר באופן קבוע עם אשתו דורה שחלק מן הזמן התגוררה בבית הוריו בברלין. על מנת להצליח לקיים את עצמו ולטר נע ונד בין מקומות שונים וכפי שכתב בעצמו באחד ממכתביו אמר ״היו מקומות בהם יכולתי להרוויח מעט, והיו מקומות בהם יכולתי להתקיים ממעט, אך מעולם לא היו אלה אותם המקומות.״ ב 1924 הוא הצטרף לקבוצת חברים שבלתה את חודשי הקיץ באי קאפרי באיטליה, שם שהה מספר חודשים בחדר שכור והתאהב באישה נשואה לטבית שהיתה חלק מפמליית אנשי התיאטרון סביב המחזאי הגרמני ברטולד ברכט.

זו לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שולטר בנימין טיפח יחסים בתוך משולש אהבה עם אישה הקשורה לגבר אחר. שנים הוא שמר על קשר עם אהבתו הראשונה, ג׳וליה כהן ראדט וכך נהג עם אסיה לאסיץ, שהפכה למושא תשוקתו לאורך שנים וגם היתה חברה לעט איתה כתב את הספר הראשון שלו, One way street. אסיה היא גם זו שחשפה אותו למרקסיזם וקומוניזם סובייטי ודרכה הוא גם פגש את ברכט ששנים ספורות אחר כך הפך אף הוא בדומה לשולם לאחד הקטבים החשובים בחייו והגותו של בנימין.


ולטר בנימין - אניגמה במספר חלקים - חלק ב׳ »