סרגיי דיאגילב - האיש בעל הכובעים הרבים

בתמונות מלמעלה למטה, פורטרייט של דיאגילב מאת חברו הצייר ולנטין סרוב, דיאגילב עם המלחין איגור סטרווינסקי

באוגוסט 1914 חודשים אחדים אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בזמן שהיה בוונציה, קיבל סרגיי דיאגלייב מברק קצר שתוכנו ״אבא מת״. עד היום לא ידוע איך וכיצד הצליח להגיע לסן פטרסבורג כשבועיים לאחר מכן בזמן שגבולות המדינות שבין איטליה לרוסיה כבר נסגרו, אך כשעמד על קבר אביו, ליד אימו החורגת והאהובה ולצד שני אחיו למחצה שהיו בדרכם לחזית הרוסית, אף אחד מהם לא שיער שזו תהיה הפעם האחרונה בה כף רגלו תדרך באדמת רוסיה - המולדת הקדושה, הנוקשה, והמסוכסכת. אותה מולדת שראתה את כוכבו מזנק בשמי התרבות שלה כמטאור, אותה מולדת אליה כלכך רצה לחזור כמנצח עם סיבוב הופעות של הבלט הרוסי אותה ייסד וניהל, אותה מולדת תחווה כעבר מספר שנים מלחמת אזרחים ומהפיכה שבמהלכה יאסרו ויעלמו שני אחיו למחצה והוא עצמו יהפך לאישיות לא רצויה.

מילדות היה לסרגיי דיאגלייב כשרון מוזיקלי לשירה נגינה והלחנה. לא אחת הוא יעמד מול מלחינים מפורסמים ויורה להם איזה קטעים להסיר על מנת להפך את התוכנית לטובה יותר, או ינגן יצירה חדשה בפני מעגל חברים בפאריז או בלונדון על מנת לבחון את כדאיותה, אבל בגיל 22 משלא התקבל ללימודי מוזיקה אצל המלחיו הנודע רימקי-קורסקוב, הוא הבין שכשרונו האמיתי הוא לגלות ולהפיק את כשרונם של אחרים, ותוך שנים ספורות עוד לפני שיהיה בן 30 הוא יהפך לאחד מאנשי התרבות המובילים של רוסיה, כמבקר אמנות, כעורך של מגזין אמנות חדשני ומוביל, כאוצר ואמרגן של תערוכות אמנות וכמומחה לאמנות רוסית של המאה ה-18, עד שיגיע לתקרת הזכוכית שלו בתוך ממסד האמנות של אימפריית הצאר, והאנרגיה התזזיתית שלו תרעיד כסאות של נסיכים ובכירים שמרנים ברמה כזו שאפילו חיבתו של הצאר ניקולאי השני לא תעזר לשכך את הסערה שחולל בממסד זה.

הטעימה הראשונה שלו מחוץ למולדת הרוסית תהיה בהפקת תערוכה בפאריז של 250 יצירות אמנות רוסיות לצד סלון העצמאיים ב 1906, תערוכה שחשפה את האמנות הרוסית לקהל האירופי בפעם הראשונה, וחשפה אותו לאנשי המפתח בפאריז: לאוהבי התרבות בעלי האמצעים, ולמשפיענים - אנשי חברת הסלון, האמנים, העיתונאים והמבקרים.

באורח פלא אותם אנשים שפחדו ממנו וחסמו אותו ברוסיה, תמכו בפעולות שלו מחוץ לרוסיה בייצוא התרבות הרוסית, ובמשך השנים הראשונות הוא זכה לתמיכה כספית ומימון, גם של הצאר עצמו. דיאגלייב היה מנוע שתמיד סחף אחריו אנשים לעשייה אמנותית, ואותו מעגל חברים שייסד את מגזין התרבות הפך למעגל העשייה שיקים ב 1909 את הבלט הרוסי שיופיע בשני העשורים הבאים בבירות אירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה ויחשף חלק מהמלחינים, רקדנים, כוריאוגראפים, מעצבים ואמנים הטובים ביותר שהיו באירופה לקהל הרחב. הבלט הרוסי שייסד וניהל דיאגלייב גילה לעולם את המלחינים סטרבינסקי ופרוקופייב, את הרקדנים שיהפכו כוריאוגרפיים ניג׳ינסקי ומאסין, את האמנים הרוסיים לב בקשט, גונצורובה, לריאנוב וישתף פעולה עם שמות ידועים כמו ריכרד שטראוס, דביוסי, ראוול, פיקאסו, מאטיס, חואן גריס ורבים אחרים שנחשבו לחד החנית של המודרניות באירופה. אולי הדבר המדהים יותר מכל באישיותו ובמפעלו של דיאגלייב הן העדויות של אמנים וענקי דור בעצמם כגון מאטיס, פיקאסו, ריכרד שטראוס ואחרים שהעידו וספרו כיצד נשאבו בעצמם לתוך גלגל העשייה, השכנועים, והמניפולציות הרגשיות של דיאגלייב ומצאו עצמם עובדים ימים ולילות כדי להגיע מוכנים לליל הבכורה של הפקה חדשה בה נטלו חלק. מאטיס מצא את עצמו נשאר בלונדון שבועות אחרי שתכנן לחזור לצרפת, פיקאסו היה גרופי של הבאלט ואשתו הראשונה היתה רקדנית בו, וריכרד שטראוס היה מוחק עמודים שלמים מיצירותיו על מנת לרצות את דיאגלייב שהיה חולש ביד רמה על אופרציה של מאות אנשים, אנשי במה, רקדנים, מוזיקאים, תופרי תלבושות, ובו בזמן לוחש לאזנם של משפיענים ואנשי תקשורת, מגייס תרומות מנסיכים, עשירים ותעשיינים, וחוגג איתם עד השעות הקטנות בלילות של פרמיירות.

בזמן עבודתם יחדיו, היה ברויר רופא בכיר ומוערך בוינה, נערץ על ידי פרויד הצעיר ממנו, שטרם מצא את דרכו כרופא. עבור ברויר העיסוק בהיסטריה היה גילוי מענין, עוד נדבך בקרירה הרפואית אך לא מעבר לכך. עבור פרויד זו היתה פריצת הדרך שתוליך אותו אל הגילויים החשובים ואל הגדולה וההכרה שחיפש מצעירותו ולא מצא בעולם הרפואה.

עד היום אף אחד לא מבין כיצד הוא כלכל את המפעל הזה. רווחים מעונות קודמות הוא היה ממשכן לטובת כתיבת הלחנת ובימוי יצירות חדשניות בעונה הקרובה, שחלקן נחלו כשלונות מפוארים והותירו אותו בבור תקציבי. אבל הוא אף פעם לא וויתר על הרצון להיות בשפיץ של עולם האמנות מכל הבחינות הקשורות לעולם הבאלט: המוזיקה, הכוריאוגראפיה, עיצוב הבמה והתלבושות. את השאיפה הגדולה שלו לעשות מסע הופעות ברוסיה כמנצח הוא לא הגשים, אבל במותו בוונציה ב 1929, לאחר עשרים שנות פעילות של הבלט הרוסי בעולם, הוא הפך לאחד מאנשי האמנות החשובים ביותר בין שתי מלחמות העולם.

מקורות וקישורים

Sjeng Scheijen, Diaghilev: A Life - A highly recommended biography - click to reach it on Amazon

---