לפענח את פרויד באלף מאתיים מלים

לפענח את פרויד באלף ומאתיים מלים

בשנת 1909 , 14 שנים אחרי שפירסם את ספרו הראשון יחד עם ד״ר ברויר על תופעת ״ההיסטריה״ קיבל פרויד הזמנה ממומנת לבוא לסבב הרצאות באוניברסיטת קלארק שבמדינת מסצ׳וצ׳ס שבארצות הברית ולהציג את התיאוריות שלו בפני פסיכולוגים ופסיכיאטריים מובילים בחוף המזרחי בארצות הברית. מטופלים שקוטלגו כבעלי ״היסטריה״ באותה העת, הפגינו סימנים של שיתוק זמני בגפיים או סבלו מסימפטומים כדוגמת עיוורון זמני או חוסר יכולת לבלוע. הדיעה המקובלת בקרב רופאים, באירופה ובאמריקה כאחד, היתה שמדובר בתופעה או מחלה שניתן להסביר אותה כתוצאה של פתולוגיה ביולוגית כמו כל מחלה רגילה, ולרפא אותה בהתאם. אלא שאחוז ההצלחות בקרב חולים אלה לקראת סוף המאה התשע עשרה היה נמוך במיוחד, והפתח לחשיבה אחרת בדבר מקור ה״נוירוזות״ (כך נקראו התופעות שנראו כמחלת עצבים) כגון ההיסטריה החל להיפתח. פרויד לא היה היחיד שצעד מבעד לפתח הזה, היו אחרים כדוגמת וויליאם ג׳ימס, אבי הפסיכולוגיה האמריקאית, אבל הצעד של פרויד היה הבוטח ביותר , המקורי ביותר, הציע פתרונות מעשיים, וגם היה מלווה ביחצ״ן מצוין, איש ספר בעל רקע בפילוסופיה, אנתרופולוגיה וספרות, כותב ונואם בחסד, איש משפחה מסור וגם אדם חברותי בעל קשרים חברתיים ומקצועיים רבים - להלן זיגמונד פרויד - שעזר להתגבר על ההתנגדויות והמכשולים הרבים שהתיאוריות שלו נתקלו בהם.

מסע ההרצאות שהתממש לאחר שהמימון הוכפל ונוספה הבטחה לתואר של כבוד מטעם האוניברסיטה, הוא הזדמנות להצצה היסטורית קצרה אך מקיפה במשנתו של פרויד כפי שניסח אותה בחמשת ההרצאות שנתן באוניברסיטת קלארק, אחת בכל יום, מלווה בהרצאות מאת ארבעה מתלמידיו וממשיכי דרכו, סנדור פרנזי, הפסיכואנליטיקאי ההונגרי, ארנסט ג׳ונס, פסיכואנליטיקאי וולשי שלימים יכתב את הביוגרפיה הרשמית של פרויד, אברהם בריל, פסיכואנליטקאי אמריקאי, וקרל גוסטב יונג, הפסיכיאטר השוויצארי שכעבר ארבע שנים מביקורם המשותף יהפך ליריב מקצועי ויסלל לו דרך משלו.

פרויד התחיל את ההרצאה הראשונה בסיפור על המטופלת המפורסמת בעולם, אנה או׳, לימים, ברתה פפנהיים שנחשבת עד היום לאחת המייסדות של מקצוע העבודה הסוציאלית. פרויד התלווה לד״ר ברויר שהיה הרופא של אנה וניסה לטפל בתופעות ההיסטריה והשיתוק הזמני שהיו פוקדים אותה ושם לב לתופעה מענינת: המטופלת היתה נכנסת למצבים של הזיה בהם היא התחילה לדבר על כל מיני ארועים מן העבר ושבאופן מפתיע לאחר האפיזודות האלה התסמינים שלה נעלמו. ברויר גם הצליח מאוחר יותר ליזום אפיזודות כאלה בעזרת היפנוזה והגיע לאותן התוצאות המיטיבות עם הסימפטומים.

ב 1895 כתבו ברויר ופרויד ספר משותף על ההיסטריה בו הם ניתחו את המקרה ופרטו את אבחנותיהם: ראשית הם הצביעו על מצבי הכרה שונים שהופיעו במטופלת. כשהיתה תחת היפנוזה נזכרה באירועים טראומטיים מעברה שלא היתה יכולה לזכור מחוץ להיפנוזה, וגם את מהלך ההיפנוזה עצמה לא זכרה בסיומה. שנית, ההיזכרות והדיבור על אותם אירועים טראומתיים הקלו על הסימפטומים של ההיסטריה גם זמן רב לאחר סיום ההיפנוזה, ומכאן הסיקו השניים שההיסטריה קשורה באופן כלשהו לאירועיים חשובים מן העבר שהודחקו מן הזיכרון ה״ער״ של המטופלת.

בזמן עבודתם יחדיו, היה ברויר רופא בכיר ומוערך בוינה, נערץ על ידי פרויד הצעיר ממנו, שטרם מצא את דרכו כרופא. עבור ברויר העיסוק בהיסטריה היה גילוי מענין, עוד נדבך בקרירה הרפואית אך לא מעבר לכך. עבור פרויד זו היתה פריצת הדרך שתוליך אותו אל הגילויים החשובים ואל הגדולה וההכרה שחיפש מצעירותו ולא מצא בעולם הרפואה.

בהרצאה השנייה פרויד כבר נפרד משיתוף הפעולה עם ברויר ומספר על נסיונותיו להגיע לאותן תוצאות ללא להזדקק להיפנוזה , כלי שפרויד לא שלט בו היטב וגם לא התאים לכל המטופלים. פרויד הבחין בהתנגדות הרבה שכל מטופל מפעיל בסירובו לשחזר אירועים טראומטיים מעברו, וטען שההגנות האלה מסתירות מאחוריהן את מקור הנוירוזות - משאלת לב מן הילדות המוקדמת שלא מומשה, דוכאה והודחקה על מנת למנוע את החיכוך המתמיד שלה עם המציאות שדורשת דפוסי התנהגות בגדר הנורמה. פרויד טען שעל ידי פירוק ההגנות וחשיפת המשאלה המודחקת, המטופל המבוגר יכול להתמודד בצורה מודעת עם הקונפליקט, אם על ידי קבלת המשאלה כדבר רצוי, או הבנה בוגרת בדבר אי-התאמתה, או סובלימציה של המשאלה למימוש נעלה יותר. לדוגמא ילד שרצה להיחשף בפומבי בכל הזדמנות ומשאלתו דוכאה על ידי ההורים מכיוון שזה לא ראוי יכול היה למצוא ביטוי למשאלה כשחקן על במה.

בהרצאה השלישית פרויד סיפר על הכלים שפיתח על מנת לפרק את ההגנות ולהגיע לאותן משאלות כמוסות: כלים שהראשי בהם הוא חלומות, ואחרים הם אסוציאציות חופשיות, פליטות לשון, שכחה ובדיחות. ב 1899 כשפרויד פרסם את ספרו הבא ״פשר החלומות״ נדפסו ממנו רק 600 עותקים שנמכרו במשך עשור שלם, והספר כמו התיאוריות של פרויד נתפסו כמשהו מיסטי, פסבדו-מדע של יהודים.  מה שפרויד הראה בפשר החלומות הוא שהנוירוזות מהם אנו סובלים כתוצאה מהדחקה של משאלות ילדות, באות לידי ביטוי בעולם החלום עוד לפני שהן באות לידי ביטוי כפתולוגיה פיזית כדוגמת היסטריה או סימנים פסיכוסומטיים אחרים.  החלום לפי פרויד מייצג משאלה מודחקת מן העבר שמנגנון התת מודע שלנו מלביש אותה על מחשבה בזמן הווה ומציג לנו אותה כסצינה בחלום או בהזיה.

את החומר הנפיץ ביותר של התיאוריות שלו פרויד שמר להרצאות האחרונות. הוא כבר היה למוד נסיון משנת 1905, השנה בה פרסם את ״המקרה של דורה״ , ו״התיאוריה של המיניות״ שני ספרים שקוממו עליו מתנגדים רבים, אבל הוציאו אותו מאלמוניותו בוינה וחשפו את מחקריו לקהל מדעי רחב בהרבה. פרויד הגדיר את המיניות בצורה רחבה המכילה את כל מה שהוא עונג. כשתינוק מוצץ את אצבעו, והאיברים האלה בגופו מסבים לו עונג - זוהי מיניות מוקדמת לפי פרויד. הטענה המרכזית של פרויד בספרו ובהרצאה הרביעית שנתן היא שרב המשאלות הפתוגניות של מטופליו היו בתחום של החיים הארוטיים הראשוניים. כיוון שעד היום מיניות לפני גיל הבשלות נחשבת לטאבו אפשר להבין את ההתנגדות שפרויד נתקל בה בגלל הדימוי התמים והטהור שאנו מייחסים לילדים בגיל הרך ולפני בגרותם המינית. פרויד סיפר שגם הוא הופתע מגילוי זה, אבל כשביקש מעמיתיו לחזור על נסיונותיו הם חזו באותן התוצאות. המשאלות הגנוזות, בעלות האופי המיני מתקופת הילדות הן הגורמים לנוירוזות בגיל המאוחר, ורק חשיפתן יכולה לעזור להסיר את הסימפטומים שהן מעוררות בגיל המאוחר. פרוורסיות מיניות כדוגמת נכללות הצמדים ההפוכים סדיזם-מזוכיזם, מציצנות-וחושפנות גם הן מקורן באותם אירועים בילדות המוקדמת אלא שבניגוד למנגנון ההדחקה המשמש בנוירוזה הרי שפרוורסיות הן למעשה שחזור או המשך גלוי ולא מוסתר של שלב מיניות מוקדמת שלא הבשיל כראוי לכדי מיניות עם אובייקט זר.

את המקור הגדול ביותר לנוירוזות ייחס פרויד בהרצאה החמישית לתסביך אדיפוס שלא נפתר כהלכה. בתסביך אדיפוס אליבא ד׳פרויד, הילד או הילדה מתאהבים בהורה מן המין השני ושואפים לסלק את בן הזוג ההורי כדי לזכות בבלעדיות על מושא אהבתם. הילד.ה אכן רוצה לזכות במושא אהבתו אך רגשותיו השליליים כלפי ההורה השני מתנגשים עם עקרון המציאות ורגשותיו החיוביים כלפי אותו הורה. פתרון שלם של תסביך האדיפוס כולל בתוכו הזדהות של הילד.ה עם ההורה היריב בן אותו המין, וויתור על מושא האהבה, וחיפוש אחר מושא אהבה אחר, אך רבים מאיתנו טען פרויד לא מגיעים לכדי פתרון שלם ונושאים עמנו את מקור הפורענות שיכול להתפתח לנוירוזות בגיל מאוחר יותר.

פרויד לא ממש דיבר על תת המודע באותן הרצאות וגם לא על המודל המבני (איד, אגו, סופר אגו) או הדינאמי שפיתח, וגם לא על ההבדלים שבין נוירוזות לפסיכוזות ועוד נושאים וכלים שחידד ופיתח במשך כמעט חמישים שנים, אבל הפסיכואנליזה שלו כבשה את אירופה כמו גם את אמריקה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ולמרות שחלפו יותר ממאה שנים מאז פרסם את התיאוריות שלו, ולמרות אינספור התפצלויות ממנה, התנגדויות לה, בקורות מקצועיות עליה ובקורות אישיותיות עליו, התיאוריה שהוא ייסד היא עדיין הגשר עליו נוסעת הפסיכואנליזה.

ובאשר לפרויד, הוא הוסיף לכתוב ספרים רבים על שכלול התיאוריה ועל נושאים אחרים כמו דת, אמנות, אנתרופולוגיה, גם אחרי שבשנת 1923 התגלה בפיו סרטן שיגרם לו סבל רב ויגביל את נסיעותיו ומפגשיו. בשנת 1938, הוא עזב את וינה הנאצית והתקבל בכבוד מלכים בלונדון שם הוא נפטר ממחלת הסרטן כשנה לאחר מכן. תעודת הכבוד שקיבל באוניברסיטת קלארק, היתה היחידה שקיבל בימי חייו, והיתה מוצגת לראווה על קיר הקליניקה שלו בוינה ואח״כ בלונדון.

---