ולטר בנימין - אניגמה במספר חלקים - חלק ג׳

חלק ג׳ - ביוגרפיה: 1933 עד 1940 - שנות הגלות והסוף

״הטיפוס ההרסני ממשיך לחיות לא משום שחייו הם בעלי ערך אלא משום שאיבודם אינו שווה את המאמץ הכרוך בכך.״ (ולטר בנימין)
בתמונות למטה: ולטר בנימין, באיביזה, בספרייה הלאומית בפאריז

בשנת 1933 עם עליית היטלר לשלטון ובעיקר אחרי שריפת הרייכסטאג החלה בגרמניה עזיבה מאסיבית של אנשי תרבות ואינטלקטואלים, לשווייץ, לפאריז וללונדון. בין העוזבים היו גם ברכט וידידים קרובים אחרים של בנימין. חלק מאלה שלא הספיקו לעזוב נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז, לא כיהודים, אלא כגורמים עוינים לחברה הגרמנית. אחיו של בנימין, גיאורג שהיה חבר ופעיל במפלגה הקומוניסטית נעצר ונכלא. בין 1933 ל 1935 עזבו את גרמניה 100,000 איש שכמחצית מהם יהודים. גרושתו של בנימין ובנם, סטפן בן ה 15 הגרו לסן רמו באיטליה שם דורה רכשה פנסיון קטן והתפרנסה ממנו בדוחק. בנימין עצמו שעדיין לא ידע כיצד יצליח להתפרנס מחוץ לגרמניה מצא מפלט זמני באי איביזה שם שהו מספר מכרים שלו והוא חי בדוחק מספר חודשים, נודד ממקום אחד למישנהו על האי עד שהפך לדמות פולקלורית מוכרת באי, הפילוסוף המסכן, סוג של שוטה הכפר. מכאן והלאה בלי יכולת קבועה להשתכר מכתיבה בנימין יהיה תלוי יותר ויותר בעזרה של חברים ומקורבים, ביניהם שולם, גרושתו דורה,אדורנו , גרטל קרפלוס ואחרים. השנים הבאות עבורו הן שנים של מצוקה כלכלית, נדודים, משברים נפשיים ומחשבות של סוף. ובד בבד פרצי יצירה, כתיבה שהיתה כל תכלית קיומו, וגילוי כושר הישרדות מופלא גם בגולה, בעודו מתגלגל או נע או נבעט ממקום למקום. פאריז היתה המקום המרכזי בו הוא גר כגולה, והספרייה הלאומית היתה המקום בו כתב. אך למרות שפאריז היתה ההשראה לפרוייקט חייו, The Arcade Project, ולמרות שהרבה ממכריו הגולים גם עקרו לשם, היא היתה יקרה למחייה, ובנימין ואינטלקטואלים גרמניים אחרים היו בשוליים של חיי התרבות בצרפת והתחרו ביניהם על פירורי הזדמנויות להשתכרות מכתיבה.

מקומות אחרים בהם שהה בשנים אלה היו אצל ברכט ופמלייתו בדנמרק, שם שהה בתקופות הקיץ בשנים 1934, 1936 ו1938, (שם גם ניסה לקבל מעמד רשמי של פליט ללא הצלחה), ואצל גרושתו בסן רמו שבצפון איטליה.

ב 1935 פורסמה הכתבה האחרונה שלו בעיתון כלשהו בגרמניה. מקור ההכנסה הקבוע שלו היו שכר חודשי שקיבל ממכון פרנקפורט שעבר לארצות הברית, אך השכר שקבל בקושי הספיק למחייה בעיר יקרה כמו פאריז והוא נאלץ למכור ספרים מאוספיו כמו גם לקבל עזרה מזדמנת ממי ממעגל חבריו שידו היתה פנויה לתת.

ב 1939 הגסטאפו פשט על הדירה האחרונה בה בנימין שהה בברלין, ומצא שם בין כתביו, כתבה שפרסם בשמו במוסקבה המגנה את הממשלה הנאצית. בעקבות כך נשללה ממנו אזרחותו הגרמנית והוא הפך לפליט חסר אזרחות בפאריז. כל הכתבים שנשארו בדירה מזמן שבנימין עזב את גרמניה ב 1933 לא התגלו מעולם. בנימין כמו פליטים אחרים ניסה למצוא דרך לעזוב את צרפת. הוא היה בקשר עם ראשי מכון פרנקפורט בבקשה להשיג לו ויזה, ועד היום לא ברור לחלוטין מי ועד כמה פעל בענינו אבל הויזה שאותה קיווה לקבל הגיעה מאוחר מדי מבחינתו. כשגרמניה פלשה לפולין ב 1939 וצרפת ובריטניה הכריזו עליה מלחמה, כל האזרחים הגרמנים על אדמת צרפת הפכו לחשודים בסיוע לאויב ונכלאו במחנות מעצר. בנימין נכלא למספר שבועות עד שקיבל מעמד פליט ושוחרר. במאי 1940 עם פלישת הנאצים לצרפת בנימין ברח מפאריז למרסיי. באוגוסט 1940 הוא קיבל את הויזה המיוחלת מארצות הברית בנוסף לויזת מעבר בספרד ופורטוגל, אלא שויזה זו לא כללה אשרת יציאה מצרפת. בספטמבר בנימין ומספר אנשים נוספים ניסו לחצות את הגבול לספרד אחרי שלקחו רכבת ממרסיי ל Port Bou לחוף הים התיכון, ומשם ניסו לחצות את הגבול לספרד ברגל. הם נתפסו על ידי הספרדים שסגרו את הגבול והוסגרו לשלטונות הצרפתים. בנימין שכבר החליט עם עצמו שהוא אינו חוזר לצרפת הכבושה שם קץ לחייו בבליעת מורפין שהיה ברשותו. הוא נקבר ב Port Bou.

לפני שנס מפאריז הפקיד את רב כתביו בידי Bataille שהפקיד אותם בספרייה הלאומית ואחרי המלחמה שלח אותם לארצות הברית לאדורנו שיזם את פרסומם. חלק מן הכתבים שנמסרו ל Bataille נמצאו שנים רבות אחרי המלחמה כחלק מן הארכיון של Bataille בספרייה הלאומית ופורסמו על ידי אוניברסיטת הרווארד ב 1999. גם גרשום שולם וגם תיאודור אדורנו פרסמו חלקים נרחבים מחליפת המכתבים ביניהם לבין בנימין.

---