ולטר בנימין - אניגמה במספר חלקים - חלק ב׳

חלק ב׳ - ביוגרפיה: 1927 עד 1933 - שנות הפריצה

״למקצוע הכתיבה יתרון על פני מקצועות אחרים: יכול אתה להיות עסוק בו כל יומך מבלי להשתכר פרוטה.״ (ולטר בנימין)
בתמונות למטה: ולטר בנימין ואסיה לאסיץ׳, ולטר בנימין וברכט, תיאודור אדורנו

באמצע שנות העשרים בגרמניה הבשילה אצל בנימין ההפנמה שלא ימצא עבודה באקדמיה כפי שתכנן וקיווה. תחת זאת הוא התחיל לכתוב לעיתונים ומגזינים מאמרים על תרבות פופולארית: על קולנוע, על ספרי ילדים, על פורנוגרפיה, על טיולים ועל ספרי בלשים, ולמעשה המציא את התחום הזה של הכתיבה יחד עם Siegfried Kraucer מה שהפך אותו עד לסוף שנות העשרים לאחד הכותבים החשובים בגרמניה בתחום זה ולאחד התורמים העיקריים של דפי הפיליטון בעיתון השמאל הליבראלי החשוב בגרמניה ה Frankfurter Zeitung, שם הוא פרסם תחת שמו ושלל שמות בדויים אחרים.

ב 1926 הוא נסע לפריז על מנת לנסות לבסס את עצמו כמבקר מוביל של תרבות צרפתית, ולהשלים את התפנית שעשה בכתיבתו עם המעבר לכתיבה על תרבות פופולארית, עם כתיבה על תרבות סובייטית בנוסף לתרבות צרפתית. בסוף 1926 הוא נסע למוסקבה בשאיפה כנראה להתאחד עם אסיה לאסיץ שגרה שם עם בעלה. הוא חווה תסכול מן הבחינה הרומנטית מידי לאסיץ׳ שקרבה והרחיקה אותו לסירוגין ובאורח תמוה היה זה דווקא בעלה שהקדיש לו זמן והכיר לו את מוסקבה, התרבות הרוסית והויי המפלגה הקומוניסטית.

בחזרה בגרמניה ב 1927 הוא התחיל לכתוב כתבות על קולנוע רוסי וספרות רוסית ומקביל התחיל להגיש תכניות רדיו, מעין תסכיתים שהוא כתב  על נושאים שונים כגון ״סופרים רוסים צעירים״, קולנוע, ואחרים שעסק בהם. עד 1932 הוא יגיש כשמונים תכניות כאלה בתחנות הרדיו של פרנקפורט וברלין.

ב 1928 שוב בפאריז הוא התחיל את מה שהפך לפרוייקט חייו הלא-גמור The Arcades Project, אוסף עצום בן כ 1000 עמודים על החיים בפאריז במאה ה-19, על הארכיטקטורה המיוחדת של הפאסג׳ים, ובעיקר הרבה טורים של בקורת תרבותית עצומת היקף ששקפה את הראייה המאוחרת שלו הפילוסופית היסטורית ותרבותית כאחד. עם צאתו את פאריז ב 1940 בעקבות הכיבוש הנאצי, בנימין הפקיד את רב כתביו בידי ידיד שעבד בספרייה הלאומית, והפרוייקט פורסם במלואו רק ב 1999 על ידי אוניברסיטת הארוורד לאחר מאמצי עריכה רבים.

באותה שנה הוא זכה לעוד חשיפה חיובית כששני ספרים שלו, עבודת הדוקטורט Origin of the German Trauerspiel, והספר One Way Street שסיים ב 1926 פורסמו בגרמניה ואוסטריה וזכו לבקורות אוהדות בחשובים מעיתוני המדינות, ביניהן אחת מיוחדת מאוד עבור בנימין מאת הסופר הרמן הסה, שגם ניסה ללא הצלחה לפרסם ספרים נוספים של בנימין אחר כך.

הכתיבה על תרבות פופולארית, ההיכרות עם תנועות האוואנגארד בעולמות הקולנוע, האמנות והשירה, ההיכרות עם תרבות/ספרות צרפתית וסובייטית והתסכיתים ברדיו - כל אלה הפכו אותו בסוף שנות העשרים בגרמניה למבקר תרבות הכי חשוב ופעיל בתקופתו.

ב 1929 הושלמו גירושיו מדורה במסגרתם הוא נאלץ לפצות אותה ולהעביר לרשותה את ירושתו בבית הוריו המנוחים. ולמרות הסכסוך הפינאנסי ביניהם, חוסר נאמנותו אליה והזנחתו היא המשיכה להרגיש מחויבת למורשתו הספרותית והמשיכה לתמוך בו גם כלכלית מעת לעת.

סוף שנות העשרים ראו את פריחתה של החברות האמיצה בין מי שנחשב אז לגדול המשוררים החיים בגרמניה לבין מי שנחשב היום לגדול המבקרים של אותה התקופה בגרמניה, ולטר בנימין בן השלושים ושבע וברטולד ברכט בן השלושים ואחת. זו אולי היתה מערכת היחסים היחידה עד כה שבה לבנימין לא היתה בכירות אינטלקטואלית. ההתקרבות לברכט גם לוותה בהתקרבות למרקסיזם האידואולוגי והממסדי כאחד. לא אחת בנימין הרגיש את הצביעות בפוזיציה בה החזיק כאדם המתנהל באופן בורגאני אך מאמין בצדק המאבק הסוציאליסטי. הוא שקל להצטרף למפלגה הקומוניסטית בגרמניה באופן רשמי על מנת לפתור מצוקה זו, אך כמו בתחומים אחרים בחייו, העדיף להתקרב רק עד מרחק שיאפשר לו לנתח ולבקר את ההתרחשויות מבלי לקחת בהם חלק פעיל.

ב 1932 זמן קצר אחרי שהמכון למחקר סוציוליסטי בפרנקפורט, מקום שהיום מיוחס לו השם The Frankfurt School לפילוסופיה אירופאית ותורת המחקר, עבר לראשות מקס הורקהיימר, התקבל למכון והתחיל ללמד בו מי שיהפך לקוטב השלישי החייו של בנימין, תיאודור אדורנו, שהיה צעיר מבנימין בעשר שנים, ונחשב על ידי בנימין לתלמיד היחיד שהיה לו בחייו. וכך בצורה אירונית כעשור אחרי שלא התקבל כמרצה באותה האוניברסיטה החל אדורנו להעביר קורסים המבוססים על תורתו של בנימין כפי שבנימין ניסח אותה בעבודת הדוקטורט שלו. קצת בדומה למערכת היחסים עם גרשום שולם שהיתה סוערת ואמיצה, כך גם מערכת היחסים שתתפתח עם אדורנו. המכון בפרנקפורט ומרבית חוקריו עברו עם עליית הנאציזם ב 1933 לשווייץ ולאחר מכן לארצות הברית, ורק לאחר המלחמה חזרו חלק מהחוקרים, ואדורנו בראשם לגרמניה. אדורנו הפך תוך זמן קצר לדמות מובילה במכון לצד Horkheimer ודרכו התאפשר לבנימין לפרסם מאמרים בעלי משקל ולהשתכר מכתיבתם. למעשה בעשור האחרון לחייו, המכון הפך למעסיק ולקשר המקצועי החשוב ביותר של בנימין, ואדורנו שהיה הצומת המרכזי בקשר הפך עם השנים מתלמיד לעמית ואחר כך גם למי שביקר וביקש להכניס שינויים במאמרים שבנימין רצה לפרסם בכתב העת של המכון. בשנות החמישים אדורנו פירסם כתבים ומכתבים של בנימין ויזם את פרסום ספרו האוטוביוגראפי של בנימין : ״ילדות ברלינאית בסביבות 1900״.

---